פסק-דין בתיק ע"א 23871-12-10

א.         בפנינו ערעורו של המינהל על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט דאוד מאזן), מיום 29.10.10, בת.א. 2184/05, לפיו דחה בית משפט קמא את סעד הפינוי שהמינהל עתר לו, וקבע כי המשיבים מס' 1 ומס' 2 הם במעמד של בר רשות, זכותם היא זכות אישית עבורם בלבד, וכל עוד הם בין החיים, וכי זכות זו אינה עוברת בירושה.

בנוסף חייב בית משפט קמא את המשיבים מס' 1 ומס' 2 ביחד ולחוד לשלם למינהל את הסכום של 195,300 ש"ח כדמי שימוש לתקופה של החל מ-7 שנים שקדמו להגשת התביעה ועד להגשתה (28.6.05).

ב.         נסיבות הענין בתמצית הן אלה:

המינהל הגיש כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2 (וכן גם נגד המשיבים הפורמליים) תובענה לפינוי וסילוק יד מן המקרקעין הידועים כגוש 18565, חלקה 30, מגרש 58, אדמות העיר תמרה, לרבות תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים.

לפי כתב התביעה המתוקן חלקה 30 בגוש 18565 היא בבעלות המדינה למעט מגרשים מס' 158 א' ו-168, וזאת לפי הסכם שיתוף מיום 21.3.94. המשיבים מחזיקים במגרשים מס' 57 ו- 58. המשיבים פנו בשלב כלשהו למינהל כדי להסדיר את חזקתם במקרקעין, אך לא שילמו את המגיע ולא חתמו על הסכם עם המינהל, לא הסדירו את החזקה במקרקעין, לא פינו את המקרקעין, וממשיכים להסיג את גבולו של המינהל.

מכאן העתירה לחייב את המשיבים לסלק את ידם מן המגרשים מס'  57 + מס' 58 המהווים חלק מחלקה 30 בגוש 18565 אשר בתמרה, להרוס את כל המחוברים והנטועים בהם, וכן לשלם דמי שימוש.

ג.          בכתב ההגנה טענו המשיבים שהם הבעלים של המקרקעין, וכי רכשו מקרקעין אלה בשנות השישים מן הבעלים מוחמד יאסין חיג'אזי, ומאז הם מתגוררים במקרקעין ומחזיקים בחלקה זו חזקה נוגדת ועל מקרקעין אלה הם הקימו בתים להם ולילדיהם.

באשר להיבט הכספי טענו המשיבים שאין מקום לחייבם בדמי שימוש ביחס לתקופה החורגת מעבר ל-7 השנים שלפני הגשת התביעה. עוד טענו כי בשנת 1992 דרש מהם המינהל דמי חכירה בסך 18,000 ש"ח, ואילו בסמוך להגשת התביעה דורש מהם המינהל תשלום העולה על 300,000 ש"ח.

ד.         במהלך הדיון בתובענה חזרו בהם המשיבים מטענתם לפיה הם הבעלים של המקרקעין נשוא הדיון, ולפיכך בית משפט קמא התייחס רק להיותם ברי רשות, זאת לאחר שגם דחה את טענתם להתיישנות ולחזקה נוגדת.

ה.         על אף שכאמור המשיבים טענו לזכויות בעלות במקרקעין, קבע בית משפט קמא בפסק דינו שהם ברי רשות בלתי הדירה , זאת לאחר שסבר (עמ' 6 של פסק הדין, ש' 11-12), כי מוסמך בית המשפט להיזקק לטענה משפטית לאחר שנתבע טוען שהוא מחזיק כדין במקרקעין, ולהיזקק לשאלת בר הרשות.

ו.          בית משפט קמא קבע על יסוד תצהיר המשיב (לאחר שציין כי התצהיר לא נסתר) שהמשיבים מחזיקים במקרקעין החל משנת 1961 (בטרם נכנס חוק המקרקעין לתוקף), והגם שלא הובהר מתי הקימו המשיבים את ביתם, ניתן להבין, לדעת בית משפט קמא, שמדובר במבנה הקיים עשרות שנים.

לדעת בית משפט קמא המסקנה המתבקשת היא שהמשיבים מחזיקים במגרש מס' 58 מזה 49 שנה, והדרישה הראשונה לפינוי המקרקעין באה בדמות תביעה לפינוי בחלוף 41 שנה.

ז.          בית משפט קמא הביע תמיהה על כך שהמינהל שתק שנים כה רבות נוכח החזקה של המשיבים במקרקעין, תוך השלמה מצד המינהל עם בנייה ומגורים במשך שנים רבות, ועוד תמה בית המשפט על דרישת המינהל לתבוע את פינוי המשיבים מביתם, נוכח הנסיבות דלעיל, כשמדובר בקורת הגג היחידה שיש למשיבים.

ח.         מוסיף בית משפט קמא שהמשיבים לא העלו מפורשות את הטענה בדבר רישיון לשימוש במקרקעין, אך למרות שהמשיבים לא ציינו זאת במפורש (אם כי העלו את הטענה בשלב הסיכומים) סבר בית משפט קמא שמוסמך הוא , לאחר שהעובדות הובאו בפניו, להתייחס לטענת בר הרשות.

ט.         בסיכום הדברים הגיע בית משפט קמא למסקנה שהמשיבים מחזיקים במקרקעין החל משנות השישים, והדרישה הראשונה לסילוק ידם הופיעה רק בשנת 2001, ובמשך כל אותן שנים נהגו המשיבים מנהג בעלים במקרקעין באין מפריע.

לדעת בית משפט קמא השתיקה של המינהל, בצירוף הבניה שבוצעה בחלקה על ידי המשיבים, והסתמכותם של המשיבים, יש בהם כדי ליצור למשיבים מעמד של ברי רשות מכללא, על דרך התנהגות מכח החזקה במקרקעין. לדעת בית משפט קמא המדובר ברשות בלתי הדירה.

י.          בנוסף, חייב בית משפט קמא את המשיבים, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט, על יסוד חוות דעת של שמאי שהגיש המינהל, בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום של 27,900 ש"ח לשנה למשך 7 שנים אחורנית ממועד הגשת התביעה, ובסה"כ 195,300 ש"ח.

י"א.      המינהל ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וסבור שיש מקום להתערב בפסק הדין ולקבוע ששגה בית משפט קמא משהעניק למשיבים מעמד של ברי רשות (לא כל שכן ברי רשות בלתי הדירה), ואף קבע עובדות שהמשיבים עצמם כלל לא טענו. כמו כן, הדגיש המינהל שעצם הבניה שביצעו המשיבים במקרקעין אלה היתה בלתי חוקית ובוצעה ללא היתר בניה.

בנוסף עמד המינהל על כך שטענת המשיבים לפיה הם מחזיקים במקרקעין משנות השישים לא נסמכה על ראיה כלשהי, למעט תצהירו של המשיב מס' 1 בלבד.